<h1>ספר החינוך מצוה קצ"ה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
שלא לגלות ערות הבת, וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה, ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה אין צריך לומר שהיא אסורה, דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקימא לן אין עונשים מן הדין. משרשי המצוה כתבנו למעלה מה שיכולנו דרך כלל בכל העריות. דיני המצוה זו, כלומר איך למדוה זכרונם לברכה, ומאי זה כתוב, בגמרא יבמות [ג' ע"א] הוא, שאמרו שם בתו מאנוסתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה, אתיא זמה זמה, כלומר שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת ערותך הנה, ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון הנה, כמו שכתוב בסוף הפרשה [ויקרא י"ח] שארה הנה, מה להלן מפורש שנאסרה בתה שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו הוא הדין לבתו אף על פי שלא פירשה הכתוב, דגמרינן לה בגזירה שוה זו. ועוד אמרו זכרונם לברכה מכח גזירה שוה, באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת בנה ובת בתה למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר, ומאי זה מקום אחר נלמד בו, ממה שכתוב [ויקרא כ'] ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן, ואמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ע"ה ע"ב] מה התם באשה ואמה דכתיב בהו זמה בשריפה אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה.
ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזירה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמוד גם כן כי משפט הבא על בת[ו] ובת בנו ובת בתו בשריפה, לפי שכבר למדנו ממנו איסור על בתו בגזירה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנה דבר אחד, נלמוד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו, ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה יאמרו בגמרא [יבמות ע"ח ע"ב] דון מינה ומינה, כלומר כשנלמוד כתוב אחד מחבירו לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו, ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמוד ממקום אחר נלמוד ממנו. ואמרו זכרונם לברכה בגמר[א] כריתות אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו אחד מגופי תורה היא ולא למדה התורה אלא בגזירה שוה אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר שבשתי גזרות שוות אלו למדנו איסורה ומשפטה, וכמו שפירשנו. אבל בתו מנשואתו מפורש היא במקרא מדכתיב [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה, ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה מדכתיב אשה דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי לא תקח וקיחה משמע גם כן דרך אישות, אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו לא כתיב אלא לא תגלה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, הבט אמרם זכרונם לברכה לא למדה הכתוב, ולא אמרו ולא למדנוה, לפי שאלה העניינים כלם הם קבלה מהשליח עליו השלום שמסר הפירוש אל הזקנים, וזהו אמרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתוב דבר זה העיקר הקבוע לו שאין בחשבון תרי"ג מצות אלא מה שמפורש בכתוב, או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה, אבל לא כל מה שנלמוד בשלש עשרה מדות. וכבר סתר הרמב"ן זכרונו לברכה ענין זה בראיות ברורות.
דיני המצוה בסוף הסדר נכתוב מקומן על כל העריות בכלל. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו במזיד ויש עדים נדון בשריפה, בלא עדים חייב כרת, בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, אחת משום בתו ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנישואי הראשונה, שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח, בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נישואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [יבמות צ"ז ע"א] כי מדין התורה הוא שאם אנס אדם אשה מותר היה לישא בתה אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר ואמרו שמי שנאף אשה אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קיימת מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה, ולא עוד אלא אפילו נטען על אשה הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כינסה לזו שקרובה לאותה שזינתה עמו אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה בעניין זה שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה, או פיתו אותה, הרי זו מותרת לישא אותה שלא נאסרו אלא דרך אישות, ואין כאן אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.
